קבלת דירה בחזרה בתום ימי השכירות.
טענות הצדדים:
התובע:
אני השכרתי להם דירה וסוכם שהם אמורים להחזיר את הדירה במצב טוב כפי שקבלו אותה ביום השכירות. וכפי הכתוב בחוזה בסעיף 12: "השוכר מצהיר כי ראה ובדק את הדירה והחפצים ומצא אותם במצב טוב ותקין…"
הנתבע קיבל דירה מסוידת וריהוט תקינים ולא החזיר אותם לקדמותם.
רשימת התקלות:
א. רב בריח שחסר בו חלק.
ב. רשת קרועה.
ג. מסילות של מגירה.
ד. רגלים של ארון שנשברו.
ה. מרצפת שבורה.
ו. ציר של דלת .
ז. סיום סיוד מאחורי הארון.
ח. שלב בתריס.
ט. פילטר חסר.
י. מראה.
לכן אני תובע 1500 ₪ על התיקונים שנזקקתי לעשות בעצמי.
הנתבע:
התייחס לרשימה שהגיש התובע, תביעת תשלום עבור הנזקים, לטענתו, רוב ככל הפרטים שרשומים בדף הם בלאי סביר, ועל בלאי סביר איננו חייבים לשלם. אנו לא שברנו ולא קלקלנו שום דבר בזדון או במתכוון, ולפי דעתי הדירה הייתה במצב תקין בזמן החזרה.
וכך כתוב בחוזה בסעיף 9 א :"השוכר מתחייב לשמור על הדירה והחפצים שמירה מעולה ולתקן… כל פגם או ליקוי בדירה כתוצאה משימוש השוכר או מטעמו… אך למעט בלאי סביר ורגיל שיתהווה כתוצאה משימוש סביר וזהיר. והוא מתחייב להחזיר למשכיר את הדירה והחפצים מסודרים נקיים במצב טוב, למעט בלאי סביר כאמור לעיל…"
מרצפת – קיבלתי את הבית כאשר המרצפת שבורה.
פילטר – לא שמעתי מטענה זו עד היום. איני יודע מה קרה אולי נעלם בזמן שאני הייתי.
מראה – נשברה על ידי אחד מילדי, הצעתי למשכיר שאקנה חדשה, או אשלם לו מיד. ואמר שזה בסדר היינו מחילה.
אלו הם עיקרי הטיעונים, הצדדים הרחיבו עוד, וחתמו על שטר בוררות.
דיון:
בית הדין בחן את הטיעונים ולאחר שיקול דעת ועיון בנושא בא לכלל מסקנה, שהמבחן על פיו יש לחייב או לפטור את השוכר הוא, האםהנזקים הם בגדרבלאי סביר שנגרם עקב שימוש סביר וזהיר.
בית הדין בחן את סעיפי החוזה והכריע שסעיף 9א אינו סותר את סעיף 12ואין לחייב את השוכר על בלאי סביר.
גם מבחינה הלכתית שוכר אינו חייב בתשלום על נזקים שקרו למושכר תוך כדי השימוש בו אם לא פשע בדרך השימוש.
וכך פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן שמ, א:
כל קלקול שאירע בה (בחפץ השאול) מחמת מלאכה ששאלה בשבילה, לא מבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה, פטור;
השואל פטור על כל קלקול שקורה על ידי שימוש רגיל, שהרי לא שאל את החפץ כדי להשאירו בלי שימוש, אלא כדי להשתמש בו, ולכן פטור על כל קלקול שקורה דרך שימוש רגיל של הנכס.
ודין זה לא קיים רק בשואל אלא גם בשוכר כפי שכותב התוספות רא"ש במסכת שבועות (מט:) "אף על גב דשוכר פטור במתה מחמת מלאכה". וכן כתב הרא"ש בשו"ת (צב, א).
חלק מהנזקים שנשארו הם בלאי סביר ולכן השוכר פטור עליהם:
א. רב בריח שחסר בו חלק – בלאי סביר כפי שהסביר השוכר שההברגה נפלה תוך כדי שימוש והבריח נפל לתוך חלל הדלת.
ב. רשת קרועה- בלאי סביר ברשת ישנה.
ג. רגלים של ארון שנשברו – ביה"ד דיבר (בטלפון – ע"פ סעיף ה' בשטר הבוררות שיש סמכות לבית הדין לקבל עדות בטלפון) עם מי שעזר לשוכר לצבוע את הדירה, ודבריו מסייעים לגרסת הנתבע – "חששתי מלהזיז את הארון כיוון שהיה נראה לי שבכל תזוזה קלה הוא ישבר, והוא הוזז בזהירות".
ד. שלב בתריס – בלאי סביר.
ה. סיום הסיוד מאחורי הארון – הנתבע הסביר שכיוון שרגלי הארון נשברו לא יכל להזיז את הארון ולכן נמנע מלצבוע. הוא עשה את ההשתדלות להשיג את המשכיר ומאחר שהמשכיר לא התייחס להודעות עזב את המקום בלי לגמור את הצביעה.
אך על פריטים אלו על השוכר לשלם כיוון שאינם בגדר בלאי סביר:
א. מסילות של מגירה – השוכר חייב כיוון שבשימוש רגיל הגלגלים לא מתעקמים.
ב. ציר של דלת – השוכר חייב כיוון שבשימוש רגיל ציר של דלת לא מתעקם.
ג. פילטר חסר – השוכר אמר שאינו זוכר אך מסכים לשלם.
ד. המרצפת השבורה – השוכר מכחיש וטוען שקיבל את הדירה כשיש סדק במרצפת והמוציא מחברו עליו הראיה. ואף אם נזק זה קרה בזמן שהשוכר היה בדירה, המשכיר אינו חושד בשוכר שלקח פטיש ושבר את המרצפת, ויש להסתפק האם גם נזק זה הוא בכלל בלאי סביר, ולא ניתן לחייב על כך.
מצד שני המשכיר טוען טענת ברי שהמרצפת נשברה בזמן שהשוכר היה בדירה.
כדי להימנע משבועה רואה בית הדין לנכון לחייב סכום מסוים כפשרה.
ה. מראה -כאשר שאלנו את הנתבע האם נאמרה לשון של מחילה הוא ענה שלא. השוכר הבין שמחלו לו אך לא ברור שהמשכיר התכוון לכך. כדי לדון דבר כמחילה צריך וודאות שכוונת האדם הייתה מחילה, ובמקרה שלנו, המשכיר אומר שכוונתו הייתה שכרגע אין לו צורך במראה או בתשלום אך לא מחל מעולם. וכעין סברא זו כתב הפתחי חושן (שכירות פרק ח הערה עב) שלפעמים אדם לא תובע אף שיש לו אפשרות כדי לא לקלקל את היחסים ביניהם.
בית הדין שם את הנזקים, וכלל בשומה את הסכום הראוי לפשרה ביחס למרצפת, ולכן על השוכר לשלם 270 ₪ למשכיר.
פסק דין:
א) על השוכר לשלם למשכיר 270 ₪.
ב) התשלום יתבצע תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.
בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו, וזה חשוב שכל המעורבים בפרשה ימחלו אחד לשני ולא ישאירו הקפדות בלב.
