‏י"ג/אלול/תשע"ח

מספר תיק: 0518

התביעה

התובעים הזמינו סרטון לבת המצווה של בתם מהנתבע, שהכירו והעריכו את עבודתו בהכנת סרטונים לעסק של התובע. הנתבע הסכים לערוך סרט ב-500 ש"ח. הסרטון הוכן לשביעות רצון המשפחה. היו בידי הנתבע 2,000 ש"ח שהתובעים נתנו לו מראש להכין סרטונים לעסק שלו, והוסכם שהתשלום יקוזז מכסף זה. בת המצווה הייתה מתוכננת ליום א' בלילה, וביום ה' שלפניו הנתבע סיים הסרטון ואמר לתובעים לבא לאסוף אותו או שהוא יעביר אותו דרך האינטרנט. המשפחה ביקשה מהנתבע להעביר הסרטון לדיסק און קי ולהעבירו לידי נוסע אקראי באוטובוס למעלה אדומים והם יאספו הדיסק וכן נעשה במוצ"ש. הנתבע טוען שאמר לתובעת לבדוק הסרטון לפני הזמן לראות שהכל בסדר. התובעת הודתה לטענתו זו. מיהו היא לא הספיקה לבדוק הדיסק און קי לפני האירוע.

ברם באירוע הסרטון לא עלה והופיעה הוראה לאתחל הדיסק. הוזעקה המורה למחשבים של האולפנה לנסות לפתור הבעיה אבל היא לא הצליחה. היו בקשר עם הנתבע שאמר שיעלה את הסרטון ל-u tube דבר שלא צלח. בסופו של דבר מצאו שני חלקים של הסרטון במחשב של התובעת ושידרו החלקים אבל חלק אחד היה בלי קול ולא ערוך.

התובעים מסרבים לשלם על סרטון שלא קיבלו ואמרו שהנתבע ידע שאין לתובעת הכשרה במחשבים והוא היה צריך לדאוג לשלוח להם דיסק שעובד.

מאידך הנתבע טוען שעשה מעבר להתחייבות שלו בזה שקנה דיסק און קי והעביר הכל לדיסק ואחר כך טרח לשלוח הדיסק למשפחה. הוא טוען שהוא ניסה להפעיל את הדיסק לפני ששלח אותו, והסרטון עלה ולכן הוא טוען שהוא עשה כל מה שהיה מוטל עליו, ולפעמים יש בעיה והסרטון לא עולה ולכן אמר לתובעים לנסות הדיסק לפני האירוע והוא היה שולח להם אותו דרך האינטרנט.

פסק – פשרה

כל הצדדים מסכימים שהנתבע הכין הסרטון כדבעי ואפילו בהצלחה יתירה.

הוויכוח הוא אם הנתבע עשה המוטל עליו בהנגשת הסרטון לתובעים.

התובעת טוענת שההתחייבות של הנתבע היתה להביא להם דיסק שעובד בלי בעיה, ובלעדי זה לא מגיע לו תשלום, והנתבע טוען שהאחריות שלו היתה להכין סרטון. העברת הדיסק לידי המשפחה והתאמתו למחשב אינם באחריותו.

ונשאלות כאן כמה שאלות:

א. האם הנגשת הסרטון היתה מוטלת על הנתבע או רק עשייתו?

ב. לפי טענת התובעת שהיה מוטל על הנתבע להנגיש הסרטון לתובעים, יוצא שהיו מוטלות על הנתבע שתי פעולות: א. הכנת הסרטון. ב. הנגשת הסרטון. הכנת הסרטון דורשת הרבה יותר מהנגשת הסרטון. מאידך, בלי ההנגשה אין שום משמעות לעבודתו. אם הנתבע אכן לא עשה ההנגשה כמו שצריך, האם בזה הוא מפסיד כל שכרו או שמגיע לו שכר על עשית הסרטון, שהרי סוף סוף השקיע הזמן והאנרגיה על כך, ורק מפסיד שכר ההנגשה, שהוא חלק קטן מסך העבודה?

ג. מה גרם לתקלה בדיסק און קי?

ד. האם הנתבע אחראי לתקלה זו?

ה. משקלה של ההודאה בהוראה של הנתבע לבדוק הסרט לראות שהוא עולה וכו'?

ו. האם על משפחת התובעים לשלם על הדיסק און קי שאבד?

נדון בשאלות אלו בע"ה.

א. האם היה מוטל על הנתבע להנגיש את הסרטון לתובעים?

נראה לקבל טענת הנתבע שזה לא היה תפקידו להנגיש את הסרטון למשפחה, אלא היה יכול לומר להם להביא דיסק און קי שלהם לביתו ולהעביר הסרטון עליו. עבודתו היתה עשיית הסרטון ועל זה קבעו תשלום. ברור שאם היה עושה הסרטון והיה מונע מן המשפחה גישה אליו, לא היו חייבים לו כלום. אבל ההנגשה עצמה לא היתה מתפקידיו.

כך הדין ברוב הזמנות של סחורות ושירותים. מי שקונה תנור אפיה או מקרר נדרש לשלם על ההובלה. וכן מי שמזמין בגד מהחייט נדרש לשלם על ההובלה. ההובלה אינה חלק מן המוצר.

וכן בנידון דידן העברת הסרטון לביתם של התובעים לא הייתה חלק מן תשלום.

נראה שדבר זה כתוב במשנה. עיין ב"מ פ:

"כל האומנין שומרי שכר וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם".

מכאן משמע שהאומן אינו אחראי על העברת הסחורה לידי המזמין. אדרבא על ידי הודעתו שהסחורה מוכנה לאיסוף, הוא פטור מאחריות לחפץ והוא מעכשיו שומר חנם.

נאמר במשנה "כל" משמע שזה כלל ואם כן הוא כולל גם נידון דידן.

נמצאנו למדים שקנית הדיסק און קי והעברתו לידי המשפחה היתה טובה שהנתבע עשה ולכן דינו על כך כשומר חינם שרק חייב על פשיעה ופטור על גניבה ואבידה ושמירא יתירתא.

סיכום פרק זה:

כאשר מזמינים סחורה או שירות אצל אומן, האומן אינו חייב על העברתו לידי המזמין, אלא המזמין אחראי על איסוף המוצר.

ב. האם אדם חייב לשלם כאשר עובד עשה החלק המשמעותי של העבודה אבל לא עשה החלק האחרון ולכן כל העבודה הלכה לטמיון?

שאלה זו מיותרת אחרי שקבענו שלא היה מוטל על הנתבע להנגיש הסרטון למשפחה. אבל לרווחא דמילתא נכתוב שבאופן זה לא מגיע לעובד תשלום על מה שעשה בגלל שבסופו של דבר הכל הלך לאיבוד והמעסיק לא נהנה מעבודתו.

כך רואים מב"מ נח. נפסק בחו"מ שא,א שעובד מפסיד שכרו אם שמר שדה בטוב ובסופו של דבר פשע ונגרם נזק לשדה, והוא לא יכול לדרוש תשלום על מה ששמר בגלל שבסופו של דבר הכל הלך לאיבוד. (ברם כאשר העובד חייב לשלם על הנזק שנעשה כגון אם שומר מטלטלין ולא שמר כהוגן, נראה שחייבים לשלם לו על מה ששמר. בלעדי זה הוא יהיה שומר חינם שפטור מאבידה).

סיכום פרק זה:

אומן או עובד שעשה רוב רובה של עבודתו כהוגן, אבל נכשל בסופו של דבר והכל הלך לאיבוד, אינו זכאי לתשלום על מה שעשה. אם העובד חייב לשלם על הנזק נראה שמקבל תשלום על מה שעשה ומקזזים ההפסד.

ג. מה גרם לתקלה בדיסק און קי?

בית הדין תשאל את המורה למחשבים טלפונית באישור הצדדים. המורה אמרה מהניסיון שלה שדיסק און קי יכול להתקלקל אם מקבל מכה או מסיבה אחרת ובעקבות כך הוא מבקש לאתחל את עצמו. לפעמים כאשר מוחקים הכל מהדיסק, הדיסק חוזר לעצמו ולפעמים הוא נשאר בקלקולו. היא אמרה שאם הדיסק היה בתכנית שונה באופן כזה שהמחשב לא היה יכול לקרוא כגון בזה של מקינטוש, שהמסריטים מרבים להשתמש בו, הדיסק לא היה מבקש לאתחל אותו אלא לא היה עולה. זה שביקש לאתחל מצביע על תקלה בדיסק.

ד. האם הנתבע אחראי על תקלה זו?

כאמור הדיסק עבר כמה ידיים בדרך לאירוע. הוא היה בידי הנתבע ואחר כך בידי נוסע אקראי שהעביר אותו למעלה אדומים ואחר כך בידי לתובעים. לא ידוע באיזה שלב הדיסק התקלקל. הנתבע טוען שהדיסק היה תקין כאשר הוא היה בידיו.

לפי מש"כ למעלה, התשלום לנתבע הוא על עשיית הסרטון והוא אינו אחראי על העברתו לידי המשפחה. אם כן כאשר הסרטון נעשה בהצלחה והנתבע הודיע על כך למשפחה, הסתיימה העבודה של הנתבע ומגיע לו תשלום על כך. כך מבואר במשנה בב"מ הנ"ל:

"וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח".

וע"ש ברש"י ד"ה וכולן שאמרו טול את שלך:

"שכבר גמרתיו ומשתוציאנו הבא מעות, שאיני מעכבו לתופסו על שכרי, הרי הוא מעתה ש"ח".

הרי מבואר שחיוב התשלום חל בעת סיום המלאכה, ואינה קשורה לאספקת החפץ לידי המזמין בפועל.

אם כן יש לפנינו חיוב ודאי על העבודה. מאידך משפחת התובעים אינה יודעת מי אחראי על כך שהדיסק התקלקל אחר כך. הם לא יכולים לומר בוודאות שהנתבע אחראי על כך. אם כן יש לנו חוב ודאי, וספק אם נפטרו מחוב זה. המשפחה טוענת בעקרון "איננו יודעים אם נפטרנו מחובנו" בגלל שהם לא יודעים אם הנתבע אחראי לתקלה בדיסק. במקרה של "איני יודע אם פרעתיך" הנתבע חייב כמש"כ ב"מ קיח. ונפסק בשו"ע חו"מ סימן עה,ו.

אם כן בנידון דידן שאי אפשר להצביע על כך שהנתבע פשע ואחראי על התקלה בדיסק, המשפחה חייבת לשלם על העבודה שהנתבע עשה.

ברם יש לעיין יותר בגלל שלפי מה שנקבע בהמשך, הדיסק נרכש לטובת המשפחה ולכן הוא בבעלות המשפחה מעת רכישתו. אם כן היה לנתבע דין של "שומר" על הדיסק. שומר חייב להישבע ששמר כראוי, ויש בעניינו הדין ששומר חייב להישבע להוכיח ששמר כדבעי או לשלם. דין זה הוא אפילו בטענת ספק של בעל החפץ, שהרי בעל החפץ לא יודע כלל איך השומר התנהג עם החפץ ובכל זאת על השומר להישבע. אם כן אי אפשר להחיל בענייננו דין של "איני יודע אם פרעתיך חייב", בגלל שאמנם משפחת התובעים אומרת שאינה יודעת אם הנתבע אחראי לתקלה בדיסק, ברם גם באופן זה של טענת ספק, הנתבע מתחייב להישבע ששמר כראוי, ואם אינו נשבע חייב לשלם.

נשאלת השאלה האם נכון להחיל בנידוננו הכלל "איני יודע אם פרעתיך – חייב" כאשר הנתבע חייב שבועת השומרים בטענת ספק של התובע?

נראה שבנידון דידן אפשר להחיל הדין של "איני יודע אם פרעתיך – חייב" אע"פ שיש ספק אם אכן הנתבע שמר הדיסק כדבעי ויש לטעון שאולי הוא הוא זה שגרם לתקלה בדיסק, וזה משני טעמים:

א. אין בנידון דידן חיוב שבועת השומרים שבגינו חייב לשלם אם אינו נשבע.

נאמר בשו"ע בכמה מקומות ששומר שאינו יודע מה עלה בגורל החפץ שבאחריותו, וממילא אינו יכול להישבע ששמר על החפץ כראוי – חייב לשלם. כך נאמר בסימן שג,ג ברמ"א:

"אבל אם אינו יודע בבירור רק שהיו בבית שנשרף, אינו יכול לישבע שנשרפו, דדילמא גוים נכנסו וגנבו אותו, חייב לשלם…"

כן שם סעיף י:

"ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם".

וכן בסימן שמ,ג ברמ"א:

"אבל אם לא הרגיש מיד ולא יכול לישבע דמתה מחמת מלאכה דדילמא בלאו הכי נמי היתה מתה (חייב)".

והפוסקים נחלקו בטעם דין זה:

1. הקצות שמ,ד כתב שרק אם פשע, אפילו פשיעה מינורית חייב אם אחר כך אינו יודע מה עלה בגורל החפץ. אבל אם לא פשע פטור.

2. היש"ש ב"ק י,ג, מובא בש"ך קצא, כתב שהחיוב הוא מדין "איני יודע אם פרעתיך – חייב" והרי השומר ודאי קיבל החפץ לרשותו ולכן חייב להחזיר אותו. היש"ש החיל על כך כללי "איני יודע אם פרעתיך – חייב" ולכן כתב שהשומר רק חייב לשלם אם הבעלים טוענים שהם יודעים בוודאות שהשומר לא שמר כדבעי. לולא טענת ברי של הבעלים אין חיוב על השומר.

3. הש"ך סימן רצא,מד כתב שיש על השומר חיוב של "איני יודע אם פרעתיך – חייב" בגלל שהוא חייב להחזיר החפץ ולכן הוא חייב כל עוד לא הביא ראיה על ידי שבועה שאכן עמד בהתחייבות שלו. ברם הש"ך סובר שהשומר חייב גם אם הבעלים לא יודעים מה עלה בגורל החפץ ולא יכולים לטעון טענת ברי, לעומת היש"ש הנ"ל שכתב שהשומר חייב רק אם הבעלים טוענים טענת ברי.

4. התרומת הדשן שלג, מובא בש"ך הנ"ל, כתב שסיבת החיוב של שומר שאינו יודע מה עלה בגורל החפץ היא הכלל הקבוע בשבועות שחייבים מן התורה "מתוך שאינו יכול לישבע משלם" וכ"כ הש"ך בסימן שמ,ז.

נראה שלכל השיטות הנ"ל בנידון דידן אין חיוב לשלם בטענת ספק של הבעלים.

לפי הקצות השומר חייב לשלם רק אם פשע בוודאות. בנידון דידן אין פשיעה מוכחת של השומר, ואין חיוב תשלום בספק.

לפי היש"ש יש חיוב תשלום במקום ספק גם בלי פשיעה מוכחת של השומר, מיהו רק אם הבעלים טוענים טענת ברי שהשומר חייב. בנידון דידן משפחת התובעים לא יכולה לטעון טענה ברורה שהנתבע אחראי על התקלה לדיסק, ולכן אין חיוב במקום ספק.

לפי הש"ך אמנם אם השומר לא יכול להוכיח את חפותו הוא חייב לשלם תמיד, ברם זה רק אם השומר לא יכול לטעון טענת ברי "החזרתי". בנידון דידן הנתבע טוען שמסר הדיסק לידי הנוסע באוטובוס למעלה אדומים כמו שהסכימו הוא והתובעים. זאת אומרת יש לנתבע טענת ברי של "החזרתי" ואם כן גם לש"ך אין כאן חיוב במקום ספק, בגלל שאיו כאן "איני יודע אם פרעתיך" שהרי הנתבע טוען "אני יודע שפרעתיך על ידי זה שנתתי הדיסק לשליח שלך כפי שהוסכם".

ונראה שגם לפי התרומת הדשן הנתבע פטור כאן בגלל שלפי התרומת הדשן יש "מתוך שאינו יכול לישבע משלם" אך ורק כאשר ברור שהחפץ נפגע בידי השומר, והספק הוא רק אם השומר אחראי לאיבוד החפץ או לא. אבל אם לא ברור כלל שהחפץ נפגע בידי השומר שהרי יש עוד שומר בתמונה, שם נראה שאין דין "מתוך" בגלל שיש שני ספקות בנידון: א. אם השומר הראשון שמר כראוי. ב. אם החפץ נפגע ברשותו. ובמקום שני ספקות נראה שגם התרומת הדשן מודה שאין "מתוך".

סיכום:

נראה שבנידון דידן לכל הדעות השומר פטור בלי שבועה ולכן חל כאן הדין של "איני יודע אם פרעתיך – חייב" כאשר יש על משפחת התובעים חיוב מבורר לשלם לנתבע על עבודתו ויש ספק אם נפטרו מחיובם על ידי שמירה לא ניאותה של הנתבע.

ב. אפילו אם נאמר שיש על הנתבע חיוב שבועה בנידון דידן עם דין "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", מ"מ הואיל והמנהג הוא שלא משביעים, נראה שהנתבע פטור מכלום ואפילו לפי המנהג לחייב שני שליש בשבועה דאורייתא בזמן הזה, נראה שמנהג זה לא תקף בשבועת השומרים שנשבעים על ידי טענת שמא, כמו שהשו"ע פסק צב,ח שלא מחייבים שומר חשוד על השבועה לשלם אע"פ שלא משביעים אותו ואמור להיות בו דין "מתוך" וזה בגלל שלא אומרים "מתוך" בשבועה שבאה על ידי טענת ספק. אם כן הוא הדין בנידו דין אי אפשר לחייב תשלום של שני שליש בשבועה שבאה על על ידי טענת ספק.

סיכום פרק זה:

חיוב התשלום לנתבע חל בעת סיום הסרטון. יש ספק אם הנתבע אחראי לתקלה בדיסק. אם כן המשפחה חייבת לשלם על העבודה מדין "איני יודע אם פרעתיך".

ה. מה משקל ההתראה שהנתבע התרה וביקש שיבדקו הסרט לראות אם הוא עולה?

כאמור, הנתבע טען שהוא ביקש מהמשפחה לבדוק שהסרט עולה התובעת הודתה בכך. מה משקלה של התראה זו?

נראה שהודעה לבדוק אם עבודה נעשתה או לא אינה שקולה כעשיית העבודה בפועל. ולכן אם חלק מהתשלום לנתבע כלל הנגשת הסרט לתובעים, אי אפשר להחשיב ההתראה של הנתבע כאילו עשה את המוטל עליו, היינו הנגשת הסרט. בגלל שבפועל לא קיבלו הסרט!

מאידך, ההתראה שלו מעבירה האחריות לתקלה מהנתבע למשפחה, ולכן הנתבע לא היה מפסיד שכרו על החלק של העבודה שאכן ביצע היינו עשיית הסרט, אע"פ שכתבנו למעלה באות ב. שעובד מפסיד שכרו אם פשע בסוף ועל ידי כך כל העבודה הלכה לטמיון. כאן הנתבע לא היה מפסיד שכרו על מה שעשה כהוגן, היינו עשיית הסרט, בגלל שהתקלה בסופו של דבר נגרמה בחלקה על ידי משפחת התובעים שלא בדקו הסרט כמו שהנתבע ביקש. מיהו לא מגיע לנתבע תשלום על הנגשת הסרט עצמה הואיל ולא עשה כן בפועל.

מיהו כל מה שכתבנו כאן הוא לרווחא דמילתא הואיל וכבר כתבנו שלא היה מוטל על הנתבע להעביר ולהנגיש הסרט לתובעים.

סיכום פרק זה:

התראה של האומן למזמין לבדוק תקינות המוצר אינה שקולה כעשיית המוצר עצמו. מאידך העובד לא מפסיד שכרו על מה שהוא אכן עשה אם כל העבודה הלכה לאיבוד בגלל שלא בדקו.

ו. האם על המשפחה לשלם עבור הדיסק און קי שאבד?

כאמור משפחת התובעים קיבלה לידיה דיסק און קי שלא עבד. ברם הם לא החזירו אותו לנתבע אלא איבדו אותו. הדיסק עלה 170 ש"ח. האם הם חייבים לשלם על הדיסק? יש גם לעיין שהרי הדיסק לא היה תקין כמו שכתבנו למעלה, ואם כן השווי שלו מוטל בספק. אולי אינו שווה אפילו פרוטה בגלל שהוא מקולקל, ואם כן ברור שאין חיוב תשלום על התובעים.

נראה ששאלה זו תלויה בשאלה אחרת דהיינו למי היה הדיסק שייך בין קנייתו והעברתו לידי המשפחה?

אם נאמר שהדיסק היה שייך לנתבע עד העברתו לידי התובעים, הם יכולים לטעון שנמסר להם דיסק פגום ולכן אין רצונם לרכוש דיסק זה מהנתבע, והדיסק היה נשאר בבעלותו של הנתבע, והמשפחה הייתה עליו ש"ח בלבד. ש"ח פטור באבידה.

מיהו אם הדיסק כבר היה שייך לתובעים בעת רכישתו בגלל שהנתבע היה שליח שלהם וזיכה להם את הדיסק מיד, ממילא החיוב לשלם על הדיסק היה מיידי, והואיל ויש ספק אם הנתבע חייב על קלקלתו, שוב יש לנו "איני יודע אם נפטרתי מחיוב וודאי" דהיינו התשלום על הדיסק שקנה להם, ובאופן זה חייבים לשלם על הדיסק.

מבואר בחו"מ קפג,ד שאם אדם מבקש ממישהו לקנות לו חפץ, אפילו אם השליח קונה בכספו של עצמו, אם אינו טוען אחרת, הדין הוא שהשליח קנה בעבור המזמין והחפץ שייך לקונה מיד בעת רכישתו.

לפי זה נראה שמשפחת התובעים התחייבה לשלם על הדיסק בעת רכישתו, והדיסק שהיה בבעלות שלהם התקלקל, ולא ידוע איפה ואיך, אם כן יש חיוב וודאי וספק פטור, וכאמור במקרה של "איני יודע אם פרעתיך" הנתבע חייב לשלם. וכבר כתבנו שאין על הנתבע דין שומר שחייב לישבע או חייב לשלם.

סיכום פרק זה:

משפחת התובעים חייבת לשלם על הדיסק.

החלטה

אע"פ שקבענו שמשפחת התובעים חייבת לשלם לנתבע המשכורת שלו וגם על הדיסק שקנה להם, סה"כ 670 ש"ח, מ"מ מדין פשרה אנו פוטרים את משפחת התובעים מחיוב 20 % של הנ"ל בגלל שהנתבע היה יכול להתאמץ ולקחת אחריות יתר לבדוק שאכן הסרט עולה וכו'.

על משפחת התובעים לשלם לנתבע 536 ש"ח.

ניתן יב אלול תשע"ח

22 אוגוסט 2018

הרב יהודה קרויזר – מרא דאתרא.

הרב ברוך פז.

הרב ישועה רטבי.