יח שבט תש"פ
רקע ועובדות מוסכמות
עובד שעשה נסיעה עבור המעסיק במסגרת עבודתו. במהלך הנסיעה הנהג פגע ברכב אחר, וגרם לנזקים כספיים סך אלפי שקלים. (בהמשך נקבל הערכת נזק משמאי רכב).
טענות התובע
המעסיק מבקש לחייב את העובד בכל הנזקים הכספיים שייגרמו כתוצאה מהתאונה, החל מדמי השתתפות בביטוח, ותשלום בעד החלקים ברכב שלא כלולים בביטוח.
המעסיק טוען ששלח את עובדו לתקן ולא לקלקל, ומשכך הרי שכל הנזקים שייגרמו ברכב – הן באחריות העובד, ולא כלולות במסגרת האחריות שיש למעסיק על מעשה העובד.
טענות הנתבע
הנהג טוען שהפגיעה ברכב הייתה בגלל נסיעת עבודה שהוא ביצע עבור המעסיק. הנסיעה לא הייתה לצרכים אישיים שלו, ולכן היא כלולה במסגרת האחריות של המעסיק לכסות את כל הנזקים של העובדים, לכן הוא פטור מלשלם על הנזקים.
הנושאים לדיון:
א. עובד שהזיק.
ב. עמדת החוק.
ג. לפסוק לפנים משורת הדין.
ד. האם בגלל התקנה מגיע לסבל גם שכרו.
א. עובד שהזיק
בגמ' במסכת בבא מציעא דף קיח עמוד ב מבואר: פועל שגרם לנזק באופן ישיר – הפועל חייב לשלם, והוא לא יכול לגלגל את האחריות למעסיקו[1].
רש"י (בד"ה חייב) הסביר מדוע פועל שגרם לנזק חייב לשלם:
"זה (הפועל) שהיא (האבן) בידו – חייב בנזקה, אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא – הוא חייב לשלם… דכיון דכחו הוא – הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי, דתנן: אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון, דנפקא לן בבבא קמא (כו, ב) פצע תחת פצע – לחייב על השוגג כמזיד, ואונס כרצון".
השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף צח עמוד ב) כתב בשם רבנו יהונתן: "הזיק אחרים בסתירתו הכותל – (העובד) חייב (לשלם על הנזקים שגרם), דאיבעי ליה לעיוני, דאדם מועד לעולם, אבל בעל הבית – פטור, שהרי כל המלאכה על האומן, ובעל הבית מסולק הוא משם, ומשום הכי נקט דוקא קבל, אבל אם היה שכיר יום, (פועל שהזיק), שלא נסתלק בעל הבית משם – השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין".
כלומר האחריות על נזקי פועל חלה גם על הפועל וגם על המעסיק שלו (בעל הבית), כך שניתן גם לחייב את המעסיק. רבנו יהונתן חילק בין פועל שעובד תחת אחריות הקבלן, ובין פועל שעובד בצורה עצמאית ללא הנחיות מהמעסיק. אם מדובר בפועל שמקבל הנחיות מהקבלן – האחריות חלה גם על הקבלן, לכן אם לא ניתן לחייב את הפועל (כגון פועל ערבי שלא ניתן לזמנו לדין תורה) – האחריות חלה על בעל הבית, כלומר על הקבלן שהעסיק את הפועל[2]. אך אם המעסיק העביר את האחריות לעובד, כגון נהג שנוסע בשליחות המעסיק, אנו אומרים שהאחריות של המעסיק הסתיימה עם נתינת המפתחות, ומרגע זה האחריות עוברת לידי הנהג, לכן כל נזק שייגרם – יהיה באחריות הנהג ולא באחריות המעסיק.
העובד חייב לשלם מדיני נזיקין על הנזקים שגרם, אך עדיין יש אחריות על המעסיק מדיני שומר, לכן במקרים בהם לא ניתן לחייב את העובד, (כגון בפועל ערבי) – יש אפשרות לחייב את בעל הבית המעסיק מדיני שומר, (ולא כפי שנפסק בפסקי דין ירושלים, כמבואר בהערה[3]).
וכ"פ ערוך השולחן (סימן שלא סעיף ז):
"וכל היזק שעושה המשרת והמשרתת והפועל – חייבים לשלם כשהיה בלי אונס, דדינם כשומר שכר, ומ"מ מנהג בע"ב ישרים שלא לנכות להם הזיקות קטנים, כשבירת צלוחיות וקערות וכדומה[4], אם לא שפשעו להדיא כמזידים ממש".
גם מדברי השולחן ערוך בסימן שט סעיף ד ניתן להוכיח, שהמשכיר כלי עבודה ופועלים לשוכר, אם השוכר לא שינה את תנאי השכירות, וכלי העבודה נשברו במהלך העבודה – המשכיר תובע את התשלום ישירות מהפועלים ששברו את כלי העבודה ולא מהשוכר[5].
גם בנידונינו מדובר שהנהג גרם לנזק בידיו, הפגיעה ברכב נגרמה באשמתו, בגלל נסיעה אחורנית ללא שימת לב וזהירות יתרה. דברי רבנו יהונתן יפים בנידונינו, שאם העובד "הזיק אחרים… – (העובד) חייב (לשלם על הנזקים שגרם), דאיבעי ליה לעיוני, דאדם מועד לעולם". ישנה חובה על נהג להסתכל בדרך ולהיזהר לא לגרום לנזקים, וכדבריו הברורים של התוספות (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי): "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".
לסיכום: יש חיוב על העובד לשלם על נזקיו. המעסיק לא חייב לשלם את נזקי העובד אא"כ מדובר במקום בו אין אפשרות לחייב את העובד, שאז האחריות חוזרת למעסיק, וניתן לחייבו.
ב. עמדת החוק
בפקודת הנזיקין (סעיף 13) נאמר: "יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו 1)- אם הרשה או אישרר את המעשה; 2)- אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו… רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד, וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה, אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד".
כלומר על המעסיק מוטלת אחריות שילוחית על מעשה העובד, (לפי החוק שלוחו של אדם כמותו גם במקום עבירה), ולכן על המעסיק לשלם את נזקים שגרם העובד במהלך עבודתו, זאת למרות שביצועו של הועבד לא היה נאות. צריך לציין, שהחוק מחייב מעסיק רק על עבודת פועל שכיר, ולא מחייב את בעל הבית על נזקי קבלן, אא"כ יש בעל הבית שהזמין את הקבלן היה מעורב ברשלנות של הקבלן, או שהוא בנה ללא היתרים מתוך רשלנות. (סעיף 15).
אהרן ברק בספרו דיני הנזיקין (עמ' 436 והלאה) כתב: למעסיק יש אחריות להשתתף בנזקים שגרם העובד, בגלל הסיבות הבאות: א)- העובד עבד לטובת המעסיק, כך שהנזק נגרם בגלל עבודה עבודתו. ב)- למעסיק יש יכולת כלכלית גבוהה יותר לשלם על הנזקים מאשר העובד. ג)- המעסיק יהיה אחראי יותר כאשר ידע שמשלם על נזקי עובדיו.
בדיני נזיקין אנו לא אומרים דינא דמלכותא דינא, לכן יש חיוב על העובד לשלם על נזקיו, (אא"כ במקום בו אין אפשרות לחייב את העובד, שאז האחריות חוזרת למעסיק, וניתן לחייבו, כפי המבואר לעיל). לדעת הרא"ש (מס' נדרים דף כח.), הר"ן (מס' גיטין דף י.), הרמב"ן (מס' ב"ב סימן נה), המרדכי (מס' ב"ק סימן קנד) והרשב"א (חלק ג סימן סד) – דינא דמלכותא חל גם על תחום שיש בו עניין לציבור, בנושאים בהם יש חשש שאם לא נאמר דינא דמלכותא דינא – "לא תעמוד הארץ ותיהרס". וכ"פ הרמ"א בסימן סח סעיף א.
אך לדעת הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק כז הלכה א, ע"פ הסבר הרב המגיד, שהוסיף שכך גם שיטת רוב הגאונים) והרי"ף (מובא ברשב"א מס' גיטין דף י:) – דינא דמלכותא חל רק על תחומים הקשורים למלכות בצורה ישירה, כגון מכס קרקעות, בכספים ובמיסים. ולדעת הש"ך (סימן עג ס"ק לט), לא שייך דינא דמלכותא בדבר הנוגד את דין התורה[6].
השולחן ערוך בסימן סח סעיף א פסק כדעת הרמב"ם. וכן נראה מדברי השולחן ערוך בסימן שסט שכתב דוגמאות לכלל של דינא דמלכותא, רק בתחום המיסים[7].
לסיכום: במקרה זה לכו"ע לא אומרים דינא דמלכותא דינא, ולכן יש לחייב את העובד על נזקיו.
ג. לפסוק לפנים משורת הדין
במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א מובא:
"רבה בר בר חנן (הרי"ף גרס: רבה בר רב הונא. ויש גורסים רבה בר בר חנה {מסורת הש"ס ס"ק ב}) תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. (סבלים שהעבירו את חביותיו של רבה, שברו את החבית בפשיעה), שקל לגלימייהו, (רבה לקח את גלימותיהם), אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. (רב אמר לרבה שיחזיר להם את גלימותיהם). אמר ליה (רבה לרב): דינא הכי?! – אמר ליה (רב לרבה): אין, למען תלך בדרך טובים. (רבה) יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה (הסבלים לרבה): עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה (רב לרבה): זיל הב אגרייהו. (תשלם להם את שכר העבודה). אמר ליה: דינא הכי?! אמר ליה: אין, (במשלי פרק ב פסוק כ כתוב: "למען תלך בדרך טובים) וארחות צדיקים תשמר".
הנתיבות בסימן דש ס"ק א סייג: תקנת חכמים לפטור את הנתקל הייתה רק לגבי אדם שסוחב דבר כבד שמקובל לסחוב אותו לבד, כי במשא כבד סביר שהמשא ייפול, ויש חשש שלא ירצו להרים משא זה, אך לא מדובר בחפץ שקל להרימו, כי אפשר בקלות להיזהר לא להפיל את החפץ, ואם החפץ נפל, הרי שהא פשע באחיזתו וחייב לשלם.
הנתיבות הוסיף: "אחר כתבי זאת – מצאתי בריטב"א שכתב גם כן כדברי". כך מובא בחידושי הריטב"א (המיוחסים, מסכת בבא מציעא דף פג עמוד א):
"נראה מכאן, דלרבי יהודה מיהת מפלגינן בין מקום הפשיעה לשאינו מקום הפשיעה, כגון מדרון שהוא מקום אנוס ונתקל שם – פטור, ואם אינו מקום מדרון – חייב כסוגיא דרבי אליעזר. ובמקום מדרון נמי אם אינו נושא שכר או שהוא נושא משא הקל ונתקל – חייב… ומעתה בכל מקום שתמצא בו נתקל אנוס – לרבי יהודה צריך אתה לפרש שהוא מקום האונס, ומקום שהתקלה מצוייה שם, ושחיטת בהמה אחת מהם. דוק ותשכח".
האם התקנה שייכת רק בסבלים או גם בשאר המקצועות – הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק ח הערה עח) כתב:
"ויש לעיין, שלא מצינו תקנה זו בשאר פועלים, ואדרבה בטבח אומן שקלקל אם עושה בשכר – חייב, אף על פי שגם שם איירי באונס כעין גניבה, ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן קעז) כתב שלא תיקנו אלא בסבל שהיא מלאכה כבידה, ונעשית עפ"י רוב ע"י עניים וההיזק מצוי, משא"כ בשאר דברים, עיין שם. ואפשר עוד שבאומן מיוחד למלאכה זו – לא שייך לומר שאל"כ אין לך אדם וכו', שכל אומן שמתחיל באומנותו ומקבל לעסוק בשל אחרים – מקבל עליו אחריות זו, משא"כ בסבל שמעביר חבית ממקום למקום, שאין בזה משום אומנות, וכל אדם יכול לראות את עצמו מוכשר למלאכה זו, ולא מתוך אומנות ירד לעסוק בזה, אלא אדרבה כשאין לו אומנות אחרת עוסק בזה, וגם הסיכון הוא יותר גדול, לכן תיקנו חז"ל לפטור את הסבל משום דאל"כ וכו', ואף על פי שיש בזה חידוש, נלענ"ד שיש לדון בזה וכיוצא בו לפי ראות עיני הדיין".
השבות יעקב ביאר, שהתקנה שייכת רק במקצוע הסבלות, "שהיא מלאכה כבידה, ונעשית עפ"י רוב ע"י עניים וההיזק מצוי, משא"כ בשאר דברים". לאור הדברים נראה שגם במקצוע זה בו עובד הנתבע, שייך ללכת לפנים משורת הדין, כי מדובר בעבודה קשה שנעשית בשכר יחסית נמוך, ואם נחייב את הנתבע בתשלום מלא על ההיזק שגרם, יחשוש מליזום נסיעות שיש בהם צורך חיוני למעסיק, לצורך המשך שגשוג מפעליו המבורכים.
לגבי השאלה, האם ניתן לכפות על לפנים משורת הדין – עיין במאמר: כפייה על פשרה.
לסיכום: בית הדין ממליץ למעסיק להשתתף בעלות הנזק, לאור מצבו הכלכלי של העובד ולאור כך שהנזק נעשה במהלך עבודת המעסיק ולטובתו.
ד. האם בגלל התקנה מגיע לסבל גם שכרו
הסמ"ע בסימן דש ס"ק ג כתב: התקנה כוללת גם לפטור את הסבל מכך ששבר את החפץ, וגם שמגיע לו שכרו, אך הט"ז (על סעיף א) כתב: "ואני לא ראיתיו בגמ', דלא נזכר בכל הסוגיא כלום משכירות, (לא כתוב שצריך לשלם לסבל את דמי עבודתו), רק בסוף פרק השוכר את האומנין (ב"מ פ"ג ע"א) בעובדא דרבה בב"ח דתברו ליה פועלים חבית בפשיעה גמורה, וא"ל רב שישלם שכרן משום וארחות צדיקים תשמור (משלי ב' כ'), אבל לא מן הדין".
הט"ז הוסיף:
"גם מלשון רש"י (שם ד"ה שאם) ורמב"ם (פ"ג משכירות הל' ב) משמע שאין צריך לשלם שכרן, שהרי כתבו שאם אתה אומר ישלם – אין לך אדם וכו', דבשביל התשלומין לחוד הוי התקנה. גם הסברא נותנת כן, דאל"כ תיקנת את הפועלים ולא תיקנת את הבעלים, שהפועל לא ישמור עצמו כלל כיון שעכ"פ נוטל שכרו, כן נלע"ד שאין כאן מתן שכר".
ערוך השולחן חושן בסעיף א פסק כדעת הט"ז, שהסבל לא זכאי לקבל את שכרו: "והסברא נותנת כן, דכיון דעשאוהו כשומר חנם – למה יטול שכר, ובפשיעה – גם בשומר חנם חייב".
לסיכום: לדעת הסמ"ע, כחלק מהתקנה יש זכאות גם לקבל שכר, אך לדעת הט"ז וערוך השולחן העובד לא זכאי לקבל את שכרו. ככל והמעסיק לא שילם את השכר יכול הוא לומר קים לי כדעת הט"ז וערוך השולחן ולא לשלם לעובד את שכרו.
החלטה:
מעיקר הדין, הנתבע חייב לשלם את כל סכום הנזק כפי שיקבע שמאי הרכב. אך בית הדין ממליץ לתובע ללכת לפנים משורת הדין ולהשתתף בעלות הנזק.
פסק הדין ניתן ביום חמישי יח שבט תש"פ 13 בפברואר
בזאת באתי על החתום
| _______________ הרב ישועה רטבי, דיין |
[1] כך מובא בגמ': "תנו רבנן: החצב שמסר לסתת – הסתת חייב, (מי שחצב {חפר} אבן מההר, והעבירה למסתת שמעצב את האבן, והאבן נפלה מידו והזיקה – המסתת חייב לשלם, כי האבן נפלה מידו). הסתת שמסר לחמר – החמר חייב, (המסתת העביר את האבן לסבל שמעביר את האבן על חמור, והאבן נפלה מידו – הסבל חייב לשלם). החמר שמסר לכתף – הכתף חייב, (הסבל העביר את האבן לפועל הפשוט, והאבן נפלה מיד הפועל הפשוט – הפועל חייב לשלם על הנזק), הכתף שמסר לבנאי – הבנאי חייב, (הפועל הפשוט מסר את האבן לבנאי שהוא פועל שמתמחה בבנייה, והאבן נפלה מידו – הבנאי חייב לשלם), הבנאי שמסר לאדריכל – אדריכל חייב". (הבנאי מסר לקבלן הראשי והאבן נפלה מידו – הקבלן חייב לשלם).
"ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה – כולן חייבין לשלם". (אם האבן לא נפלה מיד הפועל, אלא לאחר שהאבן הונחה במקומה היא נפלה מעצמה וגרמה לנזק – כולם חייבים לשלם. כאן לא ניתן לחייב פועל מסוים, לכן כולם שותפים באחריות על הנזק, וכולם ישלמו על הנזק).
"והתניא: אחרון – חייב, וכולן – פטורים? (רק הקבלן הראשי חייב לשלם על הנזק, ושאר הפועלים פטורים)? לא קשיא: כאן – בשכירות, כאן – בקבלנות". (הברייתא השנייה שמחייבת רק את הקבלן, מדברת במקרה בו הוא הקבלן היחיד, ושאר העובדים הם פועלים, ומכיוון ומדובר בנזק שנגרם לאחר סיום העבודה, לכן האחריות חלה רק על הקבלן הראשי ולא על שאר הפועלים השכירים, אך הברייתא הראשונה מתייחסת למקרה בו יש מספר קבלנים, לפיכך האחריות על הנזק מתחלקת בין כולם).
מדברי הגמ' מבואר, פועל שהזיק – חייב לשלם על נזקו, לפיכך אם אבן נפלה מיד פועל מסוים הוא יהיה חייב לשלם ולא הקבלן ולא העובד שעבד לפניו. אומנם אם הנזק נגרם לאחר סיום העבודה, כגון אבן שנפלה לאחר שכבר הונחה בבניין, כאן יש לחלק בין אם מדובר בפועלים וקבלן שאחראי על עבודתם, שאז הקבלן האחראי חייב לשלם על הנזק, ובין אם מדובר במספר קבלנים שונים, שאז יש לחלק את האחריות על הנזק בין כל הקבלנים. רש"י (בד"ה כולן) ביאר מדוע כל הקבלנים חייבים לשלם: "שכולן שותפין בדבר, ועליהן המלאכה לעשות, וקיבלו אחריות הנזק יחד". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שפד סעיף ד.
המאירי (שם) כתב: האחריות מתחלקת בין מי שקיבל על עצמו את השמירה והבנייה. כאשר מדובר על מספר קבלנים – האחריות מתחלקת בניהם בשווה, כי הם קיבלו על עצמם לבנות את הבית, אך כאשר מדובר בפועלים – האחריות לא נופלת עליהם (כל עוד והנזק לא נגרם ע"י הפועלים בצורה ישירה), אלא האחריות נופלת על הקבלן כי הוא קיבל על עצמו לבנות את הבית, ולשמור שלא ייגרם נזק.
[2] במציאות בה אדם שכר קבלן לשפץ את ביתו, והקבלן הביא עמו פועלים ערבים שלא ניתן להביאם לדין – האחריות מוטלת על הקבלן, כי אנן סהדי שחלק מהסיכום שיש בין הצדדים הוא שהקבלן לוקח אחריות על ההתנהגות של הפועלים ועל נזקים ככל שייגרמו, אחריות זו נכללת בשכר שהקבלן מקבל מבעל הבית. ללא לקיחת אחריות זו – בעל הבית לא היה לוקח קבלן ומשלם לו שכר גבוה יותר, אלא היה בעצמו שוכר את הפועלים, לכן הקבלן יעמוד מול בעל הבית וישלם לו על הנזקים, והקבלן יעמוד מול הפועלים.
[3] בפסקי דין-ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין ז עמוד עד) מובא: "בנוגע לטענה שפועל ערבי שבר מחמת קטטה עם מנהל העבודה את האמבטיה – אין הקבלן חייב לפצות את הקונה, כמבואר ב"ק ד א… שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום".
בגמ' במסכת בבא קמא דף ד עמוד א נאמר: "עבד ואמה לאו אף על גב דכוונתן להזיק – אפ"ה פטירי… שמא יקניטנו רבו, וילך וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום".
וכך מובא במשנה במסכת ידים פרק ד משנה ז: "אומרים צדוקין: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו – חייבין, ועבדי ואמתי שהזיקו – פטורין. מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות – הרי אני חייב בנזקן, עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות – אינו דין שאהא חייב בנזקן? אמרו להם: לא אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם דעת, שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר, ואהא חייב לשלם".
[4] הפתחי תשובה בסימן שלא ס"ק א כתב בשם חות יאיר (סימן קו): "בדבר בריחת השפחה בטענת הכבדת עול, ודאי דתלי במנהג אם מנהג בני העיר בשפחותיהם להטיל עול ההוא, ואם קצתם מטילים כזה וקצתם לא, אם ידוע איך ינהגו הרוב – ניזל בתרייהו, ואם אי אפשר לברר זה – לא מצי בעל הבית להטיל עול שאינו נוהג בבירור. וכן בסגירת דלתי תיבה שבו הלחם, אם מפורסמת האשה בעלת הבית בזה והמשרתת מבנות העיר, סברה וקיבלה, ואם לאו – ג"כ אזלינן בתר מנהג נשים שהם בערכה, ואם הוא נגד המנהג – לא תוכל עשוהו, אף על פי שתעשה כן לבניה. ובענין קפידת האשה על שבירת ואבדון כלי כל דהו לנכות לשפחה משכרה – ודאי דע"פ הדין הדין עמה, כי השפחה כשומר שכר לחייב בגניבה ושבירת כלי ע"י תקלה, אם לא שנשבר מחמת מלאכה, או שנדע מי מבני בית שברו וכה"ג, רק על צד המנהג רוב נשים אין מקפידות על דבר קטן, אך קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב (ב"ק כ"ז ע"ב). מיהו דוקא אם יש כמה נשים המקפידות, משא"כ אם לא נמצאו מקפידות רק אחת ושתים בעיר – נראה דבטלה דעתן ולא נקרא מיעוטא רק מיעוטא דמיעוטא".
[5] בגמ' במסכת בבא מציעא דף פ עמוד א מובא: "היכא דלא שני בה, (השוכר לא שינה מתנאי השכירות) – מאן משלם (מי משלם על כלי העבודה שנשברו)? – אמר רב פפא: דנקיט פרשא משלם. רב שישא בריה דרב אידי אמר: דנקיט מנא משלם. והלכתא: דנקיט מנא משלם. ואי דוכתא דמחזקי גונדרי – תרוייהו משלמין". מדובר בשני אנשים שעבדו ביחד, אחד הנהיג את הבהמה ("נקיט פרשא"), והשני מחזיק את הכלי עבודה ("נקיט מנא"). – לדעת רב פפא, מנהיג הבהמה ישלם, ולדעת רב שישא וכן נפסק להלכה, מי שמחזיק את הכלי משלם, שכן הוא גרם לנזק בכך שחרש עמוק מידי באדמה. אומנם אם שני הפועלים ידעו שיש בהר סלעים שיכולים לשבור את כלי החרישה ("דוכתא דמחזקי גונדרי") – על שניהם היה להיזהר בכך ולכן שניהם חייבים.
[6] כך כתב הש"ך: "ונראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו, כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן, אבל בדברים שבין אדם לחבירו – אין לנו לדון אלא על פי תורתנו… אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל… ואפילו למאן דאמר דינא דמלכותא דינא בכל דברים, היינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים, אבל דין שבין אדם לחבירו – פשיטא ופשיטא דלא, דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו… וכן תיקן וביאר בעיר שושן להדיא לקמן סוף סימן שס"ט וז"ל: לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בעניני משא ומתן שביניהם, אבל שאר דינים דיני תורה המפורסמים בינינו, כגון שהם מכשירים עד אחד ואפילו הוא קרוב או פסול, וכיוצא בדברים אלו דינים פרטיים שבין ישראל לחבירו – פשיטא שלא נדין בהם כמותם, דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה מישראל, וכן הנושא אשה במקום שדנין דיני גוים ומתה, אין יכולים יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, דהא פשוט בינינו דהבעל יורש את אשתו".
[7] הרמ"א במספר מקומות פסק שיש דינא דמלכותא גם בסכסוכים אישיים ים שיש בהם עניין לציבור:
א. הרמ"א בסימן שסט סעיף ח הביא את שיטת הרמב"ם בשם י"א, ולאחר מכן את שיטת הרא"ש כך: "ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא". אומנם הרמ"א בסעיף יא כתב בשם מהרי"ק (שורש קפז): "לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל".
הסמ"ע בס"ק כא הסביר: דברי הרמ"א בסעיף ח: "בכל דבר", כוונתו בכל דבר שיש הנאה למלך או תקנה לבני המדינה, אך לא באמת בכל דבר, שאם כך "בטלו כל דיני ישראל". ומה שהרמ"א כתב כל דבר, כוונתו לרבות גם תחומים שהם לא מיסים.
ב. הרמ"א בסימן קנד סעיף יח פסק בסכסוך שכנים לגבי פתיחת חלונות: "וכן נ"ל להורות. וכ"ש במקום דאיכא דינא דמלכותא – דאזלינן בתרה".
ג. הרמ"א בסימן רנט סעיף ז פסק בדין מוצא אבידה בזוטו של ים במקום בו יש בה דינא דמלכותא: "ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד – חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא".
ד. הרמ"א בסימן שנו סעיף ז פסק בדין גניבה לאחר יאוש ושינוי רשות: "דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא".
